אילן דמרי, ברוך ברנר וניצן-חן רזאל – יה אלי וגואלי

יָהּ אֵלִי וְגוֹאֲלִי אֶתְיַצְבָה לִקְרָאתֶךָ הָיָה וְיִהְיֶה הָיָה וְהֹׂוֶה כָּל גּוֹי אַדְמָתֶךָ וְתוֹדָה וְלָעוֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַשְּׁלָמִים וְלַמִּלוּאִים כָּל קָרְבָּנֶךָ זְכוֹר נִלְאָה אֲשֶׁר נָשְׂאָה וְהָשִׁיבָה לְאַדְמָתֶךָ סֶלָה אֲהַלְלֶךָּ בְּאַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ דַּק עַל דַּק עַד אֵין נִבְדַק וְלִתְבוּנָתוֹ אֵין חֵקֶר הָאֵל נוֹרָא בְּאַחַת סְקִירָה בֵּין טוֹב לָרַע יְבַקֵּר אֲדוֹן צְבָאוֹת בְּרוֹב פְּלָאוֹת חִבֵּר כָּל אָהֳלוֹ בִּנְתִיבוֹת לֵב לִבְלֵב הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

כפיוט אחרון לפרויקט הזה בחרתי לכתוב על פיוט לא כל כך מוכר, שמושר בשלושת הרגלים לפני תפילת מוסף. מעבר לכך קשה להגיד עליו הרבה, מהסיבה שהפיוט סתום למדי וקשה להבין את פשרו. הקשר התחבירי נראה כלא מהודק עד הסוף, ואולי גם הרמזים הקבליים תורמים לתחושת הבלבול. איננו יודעים מי הכותב, וייתכן שנוסח הפיוט השתבש בהעתקות ולכן הגיעו לידינו באופן זה; הכול יכול להיות. אבל זה הפיוט שיש בידינו היום, ואותו שרים בסרטון אילן דמרי וברוך ברנר בביצוע מרטיט ומרגש, שמעשה קטן בצידו. ומעשה שהיה כך היה: עם תחילת תחייתו המחודשת של עולם הפיוט, התחיל יאיר הראל בפרויקט תיעוד ואיסוף הפיוטים כולם באתר בשם "הזמנה לפיוט". התחקירן של הפיוטים האשכנזיים באתר היה הכנר ניצן-חן רזאל. רזאל כרה אוזנו למנגינות, וכך החל לאסוף פיוטים ממקורות שונים; וכששמע את הלחן היפהפה הזה מהרב צפניה דרורי, התאהב בו והוסיף אותו לאתר. כחלק מאותו תהליך נוסד פסטיבל הפיוט הראשון בבית אבי חי, שבמסגרתו עלה גם מופע פיוטים אשכנזיים (!) בהובלתו של רזאל. רזאל הביא את הפיוט שבו התאהב, ועיבד אותו להרכב שלפנינו, ככל הנראה ביצוע ראשון על במה למנגינה המופלאה הזו. ובאמת, זה פיוט שמאפשר להתמסר למנגינה היפהפייה ולוותר קצת על הבנת המילים. אומנם, לשיר את הפיוט עדיין שונה מאוד מלזמזם את המנגינה; כי מילים נושאות איתן גם ריח ואווירה מעבר לתוכן המתקבל מצירופן זו לזו. שברי משפטים יפהפיים כמו "דק על דק, עד אין נבדק" או "בנתיבות לב לִבלֵב" מייצרים קסם, גם אם הם לא מתחברים זה לזה באופן קוהרנטי. הפיוט טומן בחובו סוד, והעובדה שזהות המחבר אלמונית רק מעצימה את התחושה הזו במקרה שלפנינו. העיבוד המוזיקלי מתחיל ונגמר במכות חרישיות על כלי נדיר בשם צימבָּלוֹם, האופייני למדינות מזרח אירופה והבלקן. הסאונד הייחודי, שהאוזן לא כל כך מכירה, משרה קסם באוויר ומכין אותנו לבאות. אף שבהמשך יצטרפו כלים רבים נוספים, האווירה החרישית וממתיקת הסוד תישמר, אולי סוג של חרדת קודש, וגם בשיא השיר הוא לא מתפרץ עד הסוף; מין איפוק ששמור לטקסטים מסתוריים שכאלה, שתורמים לענווה של המבצע. חג הסוכות הוא חג רווי מנהגים מיסטיים חסרי פשר: נטילת ארבעת המינים היא כזו, כך גם טקסי ההושענות שבהם מקיפים את בימת בית הכנסת תוך כדי אחיזה בארבעת המינים, וכמובן חבטת הערבות ביום הושענא רבא – כולם מסוג הדברים שעושים בלי להבין. הפיוט שלפנינו נאמר לפני תפילת מוסף, תפילה שעוסקת הרבה בקורבנות, והיא עצמה מהווה תחליף לקורבן. אישית, זה שנים אני נמנע מתפילת מוסף, כי אני מרגיש שעולם הקורבנות זר לי – והתפילה הזו מממוקדת מאוד בעולם הזה. הפיוט מכין אותנו לתפילת המוסף על ידי הזכרת הקורבנות השונים שעולים על המזבח, וכפי שבתפילת מוסף הזכרת הקורבנות מובילה לתפילה על שיבה לארץ ישראל ובניין המקדש, גם כאן היא מובילה למשפט "זְכוֹר נִלְאָה אֲשֶׁר נָשְׂאָה וְהָשִׁיבָה לְאַדְמָתֶךָ." אך לפני כן, תחילת תפילת המוסף היא במשפט "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה", וגם הפיוט מכין אותנו לכך עם הסיום: סֶלָה אֲהַלְלֶךָּ⁠ בְּאַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ⁠ בסוף, מטרת העלאת הקורבנות – כמו מטרת התפילות, כמו מטרת הפיוטים – היא להלל את ה'. היהודי שיודע שהמילים הללו מהללות את ה' יכול לשיר אותן בערגה בלי להבין את תוכנן. בדיוק כפי שהוא יכול לנענע את ארבעת המינים ולחבוט את הערבה, מבלי שהוא יודע את פשרן, רק מתוך רצון טהור לרומם את האל.