יש משהו ילדותי בסליחה

הילד חוזר מכיתה ב'. אלעד העליב אותו. אמר לו שהוא חלשלוש.

עכשיו אתה רואה את הדמעות האלו בקצוות של העיניים שלו. הוא בדיוק כמוך – מנסה להיאבק בהן. בדיוק כמוך – הוא לא באמת מצליח. ואתה רק רוצה לאסוף אותו אליך, לחבק חזק חזק ולומר לו בביטחון: אף אחד לא יאמר לך 'חלשלוש'.

אז אתה מחבק, ותמיד תמיד (כאילו זה יעזור למישהו) מנסה לברר את העובדות, שומר על קור רוח אבהי כזה ושואל אם זה היה בכוונה, מנסה לחלץ ממנו שבעצם אלעד ביקש סליחה. מנסה לתבנת למילים מוכרות את הכאב, את הפגיעה הנוראה, להכניס לפרופורציה.

אבל בערב, היום והחום כבר נשברו, הצדיק שלי כבר נרדם; בכל זאת המורה אמרה לו (כלומר, לי) להגיע בזמן ולא לאחר יותר. ואני שואל את עצמי, בכנות: יש דבר כזה סליחה? לכאורה, זה המובן מאליו של להיות יהודי, אבל בעולם האמיתי, של המבוגרים, שלנו, יש סליחה? מישהו בכלל מוכן לסלוח למישהו על משהו? האם קיימת סיטואציה שבה אני יכול להודות שנפגעתי, אבל גם לוותר על הרכושנות ביחס לפגיעה הזאת, כלומר, למחול עליה באמת?

לכן באמת יש משהו ילדותי בסליחה, אלמנט המפקיע את עוקץ הרצינות של הקיום, את העובדה הבסיסית שאת הנעשה אין להשיב, את אימת ההחמצה המונחת בבסיס הקיום האנושי.

הרי לא פעם מאורע קל מביא לתוצאות חמורות ובלתי-נמחות, וכיצד בכוחה של מילה, תהא אשר תהא, להשיב לאחור את הגלגל שכבר הצטברו בפנימיתו טינות כה רבות? לכן בקשת הסליחה עשויה להיות, במובנים לא-מעטים, מפלט מן החיים למרחבים אסקפיסטיים שבהם אין באמת נפגע, שהרי אין באמת פוגע, וכולם משחקים ב"נדמה לי". וזאת תחת היכולת לבנות את החיים על נקודה ממשית ועמוקה יותר; תחת היכולת להתבגר.

חלק מהרצף המוכר

פעם קראתי דברים שאמר האמן צבי מאירוביץ, איש קבוצת האמנים אופקים חדשים, והדברים הלמו בי: 

"רק ציירים יודעים את הטעם המר הזה שאי-אפשר שום דבר לתקן או 'להחזיר', ואין שום 'גרסה קודמת' ושום דרך חזרה (איזה לוקסוס של אלה שעובדים עם מילים). הגרסה הקודמת היא מה שנהרס כבר ומה שכבר איננו, ועל הבד קיים רק מה שקיים ברגע זה, ורק הוא עוד יכול להוסיף ולהיות" (מתוך יהודית הנדל, "הכוח האחר").

כי לחיות בתודעה ש'אי-אפשר שום דבר לתקן או להחזיר' – זו האימה בעצמה. ושמא רק אימה זו עשויה לכונן תשובה עמוקה, יסודית. כל עוד אינך חש את האימה – הכול הוא אך עיסה של מילים. אלוהים עדיין איננו אופציה אמיתית. ושמא בשל כך אנחנו עם של מילים ולא של אמנות פלסטית – עם הספר, עם הכתיבה, ובעיקר המחיקה, שהרי "הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק" (מתוך אבות ד, כ.), ויהודים, עם עתיק וזקן שכמונו, כותבים בלא הרף על נייר מחוק מרוב תלאות ודעת וחלומות.

במובן עמוק, התשובה אפשרית רק כאשר אינה מוכרת, כל עוד אין שום זיקה ברורה וסלולה אליה. ברגע שהיא נעשית חלק מהרצף המוכר של מקרים ותגובות – של רפלקס דתי מוכר – היא בהכרח מאבדת את תוקפה ונעשית עוד מצווה מני רבות. באחת מדרשותיו אומר זאת בחדות ר' שמחה בונם מפשיסחא – אדמו"ר חסידי מופלא שבצעירותו עסק במסחר, למד רוקחות, שפות אירופיות ומדעים ולאחר מכן מילא בהנהגה את מקומו של ר' יעקב יצחק, "היהודי הקדוש" ושימש רבי ייחודי שאסר על חסידיו לקרוא לו 'רבי':

"מפני מה מעשה העגל נמחל להם, ולא מצינו שעשו תשובה על זה, ועל חטא המרגלים כתיב 'ויתאבלו מאוד מאוד', אם כן – עשו תשובה, ואף-על-פי-כן לא נמחל להם, הלא אין לך דבר העומד בפני התשובה! ואמר [ר' שמחה בונם] כי עיקר התשובה הוא בְּאִם אדם יודע שאין לו שום תקווה והוא ככלי חרס הנשבר כי באמת מה יועיל לפגם שעשה, ואף-על-פי-כן רוצה לעבוד את ה' מכאן ולהבא ועושה כאשר ציווה ה' ואז הוא תשובה… וזה גם בחטא העגל, כי היה החטא העגל ולא היו יודעים כלל שיועיל תשובה על כן היה בלב שלם. אבל בחטא המרגלים, היו יודעים שיועיל התשובה… על כן לא הועיל להם מחמת שלא עשו בלב שלם" (מתוך "נפלאות חדשות" לר' יחיאל משה גרינוולד, פיעטרקוב תרנ"ז, פרשת כי תשא).

הדברים אפוא חדים: חטא העגל נמחל משום שהוא היה החטא הראשון, ואכן, לאחריו לא היה כל ביטחון שיהיה אפשר לקום ולהשתקם ממנו. בשל כך, התשובה עליו היתה ממשית וחסרת זיוף, ולכן הוא נמחל. חטא המרגלים, לעומתו – החטא שלא נמחל – היה החטא השני; כבר היה ברור שתמיד סולחים מלמעלה ומוותרים וממילא לא הייתה כל אפשרות לתשובה ממשית בנוגע אליו.

תשובה אינה ההיענות לצו המורה לשוב בתשובה. אין היא חלק מתהליך של פעולה ותוצאה, אלא תנועה חסרת היגיון שכלל אינה אמורה להוביל לתוצאה. זאת בעצם התאבדות על הביחד שקיים בינינו. מוכנות ללכת עליו, אף על פי שיש את כל הסיבות הטובות והנכונות לוותר עליו. לכן, בעצם, לחזור בתשובה ולהסכים לסלוח משמעם לשוב ולהיות ילד.