יגל ואוריה הרוש, ריף כהן, שי צברי, רונה קינן ואביב בכר – תיקון הגשם

אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן תְּבָרֵךְ עֵדָה
בְּפַחֵי יָגוֹן כְּצִפּוֹר לְכוּדָה
בְּצִדְקַת אַב הָמוֹן הֵכִין סְעוּדָה
וְאָמַר יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

גָּשֶׁם נְדָבוֹת מִשְּׁמֵי עֲלִיָּה
תּוֹרִיד בַּצִּיָּה רַב עֲלִילִיָּה
בְּצִדְקַת נֶעֱקַד בְּהַר הַמֹּרִיָּה
וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרוֹת הַמַּיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

דְּלֵה עַמְּךָ מִמְּהוּמָה וְהַצֵּל
וְרוּחַ קָדְשְׁךָ עָלָיו הַאֲצֵל
בְּצִדְקַת אִישׁ תָּם מַקְלוֹת פִּצֵּל
בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

הָאֵר פָּנִים עַל עַם דָּל בְּשַׁוְּעוֹ
נִלְכַּד בְּפִשְׁעוֹ וְעַל כֵּן אֵחַר יִשְׁעוֹ
בְּצִדְקַת עָנָו נָס מִפַּרְעֹה
וַיֵּשֶׁב עַל בְּאֵר הַמַּיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

וְתַזִּיל מִטְרוֹת עֹז מִמְּעוֹנִים
וּפֵרוֹת שָׁנָה יִהְיוּ דְשֵׁנִים
בְּצִדְקַת נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים
אַשֶׁר צֻוָּה עַל נִסּוּךְ הַמַּיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

זְכֹר רַחֲמֶיךָ יוֹצֵר מְאוֹרוֹת
וְצַוֵּה עָבֶיךָ יְרִיקוּן אוֹרוֹת
בְּצִדְקַת מֶלֶךְ נְעִים זְמִירוֹת
אֲשֶׁר אָמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

חַשְׁרַת מַיִם עַל יַבָּשָׁה
תַּזִּיל וְתוֹצִיא אֶבֶן הָרֹאשָׁה
בְּצִדְקַת לָקַח צְלוֹחִית חֲדָשָׁה
וְעַל יָדוֹ נִרְפְּאוּ הַמַּיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

טַרְפֵּי צֶמַח אֲדָמָה הַמְצִיא
הָפֵק רְצוֹנִי חִזְקִי ואַמְצִי
בְּגִשְׁמֵי נְדָבוֹת לְמַעַן מוֹצִיא
מֵחַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם
יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

פרק קמ"ז בתהלים הוא אחד מ-15 פרקי תהלים שמתחילים במילה "הללויה", ועניינם הלל ושבח לאל. הפרק הזה הוא מהארוכים שבהם, בן 20 פסוקים, ובהם הוא חוזר כל הזמן אל שני נושאים: גדלות הבורא דרך פלאי הטבע, ובחירתו בעם ישראל ובירושלים. הפסוקים החותמים של הפרק מתפעלים מעוצמתו של הבורא כפי שהיא משתקפת במצבי הטבע הקיצוניים של שלגים וכפור: (טז) הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר (יז) מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד? (יח) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם. הקרח האימתני מפחיד אותנו, ממחיש לנו את העוצמות הנוראיות וההרסניות של הטבע, אבל אז הקב"ה מוציא את השמש, ממיס את הקרח, המים נוזלים והעוצמה המפחידה הופכת לשפע גדול – "יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם." יש כאן כפל משמעות: מצד אחד הרוח היא שנושבת, ומצד שני – כששבה אליו רוחו של ה' מזעמו, אז נוזלים המים. כל מי שגר בארץ מכיר את חודשי השפע שבהם יוצאת השמש בסוף החורף, ממיסה את שלגי החרמון והמים נוזלים בשפע אל הכנרת וממלאים גם את לבבותיהם של ישראל. ואכן, הפרק ממשיך מיד ומסיים: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל; לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ." (יט–כ) את הפרק הזה כתב מי שחי בארץ ישראל. עבורו שלגים וקרח הם תופעה יוצאת דופן ומפחידה, אבל שיכולה להביא לשפע, למים שנזקקים להם כל כך כאן בארץ. ובאמת, בספר דברים מתואר שבחה של ארץ ישראל בכך שבניגוד לארץ מצרים, שבה נהר הנילוס עולה ומשקה את השדות, שבחה של ארץ ישראל הוא בכך שבה אנחנו תלויים לחלוטין במי הגשם שמוריד הקב"ה: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, י–יא) הברכה היא בתלות המוחלטת בגשמים, בה' שיחמול עלינו ובו לבדו תלוי מקור חיינו. המים הם לא המובן מאליו הקיים תמיד כמו בארצות אחרות, הם מצרך יקר שמעודד אותנו קבוע לתפילה. תפילת מוסף של שמחת תורה היא הרגע שבו "מחליפים דיסק" למצב חורף, דהיינו מתחילים להזכיר בתפילה את עניין הגשם והצמא למים לאחר קיץ ארוך שבו נמנענו מכך. ברבות השנים הפך שמחת תורה, שהוא חג נטול מצוות קונקרטיות כמו מצה, סוכה או תקיעת שופר, לחג עם תפילה עמוסה לעייפה בטקסים: מעלים את כל הנוכחים לתורה, רוקדים שבע הקפות, כולל אחת ברחובה של עיר (לא השנה, כנראה…), מעלים חתן תורה וחתן בראשית, מזכירים את נשמות המתים, ובסוף כל זה מתפללים מוסף. ואז, כשהשעה כבר מאוחרת ונותר רק לחזור בקול רם על תפילת מוסף וללכת הביתה, מגיע הרגע שבו החזן אמור להגיד לראשונה השנה את המילים הגורליות "משיב הרוח ומוריד הגשם." והרגע הזה הוא דרמטי ומיוחד, ולכן לפניו עוצרים הכול ומתחילים בפיוטי הגשם – מוסיפים עוד טקס אחד אחרון, אבל בעל אופי שונה מאוד מהטקסים השמחים שהיו בבוקר. בקהילות האשכנזיות נהגו להגיד את פיוטי הגשם במנגינה של ימים נוראים, כמעט כמו של תפילת נעילה. לפני שמזכירים את הגשם בפעם הראשונה, אנחנו רוצים להזכיר כמה הבקשה על הגשם קריטית, כמה מדובר עכשיו על בקשה שהיא לא מותרות, אלא חיים במובן הכי פשוט. וכאן נכנס פיוט הגשם (הספרדי), שפותח במילים: אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם רק האל בעצמו יפתח את אוצרות השמיים, רק הוא יכול להעניק לנו את החסד הגדול שבשנה גשומה. אבל מדוע שיעשה זאת? בזכות אבותינו, כמובן; ומכאן עובר הפיוט להזכיר, בית אחר בית, את זכות האבות, כשכל בית מוקדש לאב אחר. גם בביצוע שלפנינו כל בית מושר על ידי זמר או זמרת אחרת; ויש בכך משום תוספת נהדרת, שכן הבתים מזכירים רק את האבות השונים של עם ישראל ונעדרות מהם האימהות, ואילו כאן מושם כל בית שכזה בפי זמר או בפי זמרת. לכל בית ארבע שורות: לִשלוש השורות הראשונות יש חרוז משלהן, שונה בכל בית, אך השורה הרביעית לא משלימה את החרוז של אותו הבית, אלא מסיימת דווקא במילה "מים", ואחריה מיד מגיע הייחול "יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם." המטרה של כל בית אינה רק להזכיר את זכויותיו של אותו אב קדמון, אלא גם להראות את הקשר שלו למים, כמו להזכיר עד כמה הצמא למים הוא חלק מהדי-אן-איי שלנו כעם ומגיע בירושה מאבותינו. הביצוע הסוחף מושר על רקע הנוף של גבעת יפו, כשרואים מאחורה את הים הגדול מלא המים, כמו ממחיש את התסכול שבארץ עם קו חוף מלא מים מלוחים שאינם ניתנים לשתייה. מייד עולות המחשבות על ימינו אנו, שבהם אנו מתפילים את מי הים וכך בעצם מייתרים את התלות המקראית בגשם. האם נהיינו כמו ארץ מצרים המתוארת בספר דברים, שמקורותיה מגיעים מאוצרות הטבע שלה ולא מקשר אמיץ לשמיים? במאמר מוסגר נבחין כי ברקע רואים גם את הכנסייה הגדולה של יפו, המוקדשת לשליח פטרוס ולכן מלאה כולה בציורי מפתחות. הסיבה לכך היא התגלות שעל פי הברית החדשה גילה ישו לפטרוס בהיותם בבניאס, האזור היחיד בארץ עם פלגי מים שוצפים כל השנה בלי סיבה לדאגה. שם אמר לו ישו שהוא נותן בידיו את מפתחות השמיים, ומאז טוענים בוותיקן שהם אוחזים במפתחות אלו עד היום. הבית האחרון של הפיוט הוא יוצא דופן – לא מוזכר בו אף אחד מהאבות. הבקשה שם היא "למַעַן מוֹצִיא מֵחַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם", שהוא כבר הבורא בכבודו ובעצמו, ובכך אנו חוזרים אל המשפט הפותח, "אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם." האל בלבד הוא המחזיק במפתחות השמיים, ורק אליו אנחנו מתפללים; כל עוד נמשיך להתפלל שיפתח לנו את האוצרות הללו, גם בסוף יום ארוך עם טקסים רבים, אנחנו יודעים שאיננו כארץ מצרים.