סיפור פשוט

א.

את שיעורי החשבון החשובים של ילדותי העברתי בבית הכנסת, בזמן תפילות ימים נוראים. הייתי עסוק בספירה אובססיבית של הדפים הנותרים עד לתום התפילה ובחישוב משך הזמן שיעבור עד תחילתה של הארוחה. זה לא היה חישוב פשוט לילד: פיוטים מסוימים לא נקראו בבית הכנסת שלנו; אחדים נאמרו במשך זמן רב יותר מאחרים; ודרשת רב בית הכנסת היתה חידת זמן שאי-אפשר היה לשער את אורכה. מניתי דפים באצבעות ועשיתי פעולות חיבור וחיסור, כפל וחילוק. תרגלתי את פעולות החשבון על מחזור התפילה כשהבטן קרקרה מרעב. כשבגרתי, השיב לי הקב"ה כגמולי, והצלחתי רק בקושי רב לעבור שלוש יחידות בגרות במתמטיקה. יש דין ויש דיין.

מלבד ספירת הדפים, אהבתי להתבונן בפניהם של המבוגרים המתפללים: חלקם עקבו אחר החזן בקשב רב, התענגו על כל סלסול ולא פספסו מילה או ניגון, חלקם קשקשו זה עם זה, ומתפללים נוספים חיפשו טקסט אלטרנטיבי להיתלות בו. היו שקראו מהגמרות, והיו שעלעלו בעלונים הטפלים שמחולקים בבית הכנסת ומציעים דבר תורה זול שמעטר פרסומות לחופשה באלפים השווייצריים.

כנער הבנתי את הטריק: יהודי זקוק שיהיה לו ספר נוסף על מחזור התפילה לחג, להפיג את הזמן הרב בבית הכנסת. הייתי מחליק ספר אל תיק הבד של הטלית שלי ופותח אותו בסטנד אל מול המחזור. עין אחת עקבה אחרי החזן ותפילת הציבור, והעין השנייה קראה בספר "ימים נוראים", אנתולוגיה שליקט וערך הסופר ש"י עגנון, שבכותרת המשנה הגדיר אותה כ"ספר מנהגים, מדרשים ואגדות לימי הרחמים והסליחות – לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שביניהם".

ב.

בניגוד אליי, עגנון, הסופר הישראלי היחיד שזכה עד היום בפרס נובל לספרות (לשנת 1966, במשותף עם נלי זק"ש), מתאר ב"ימים נוראים" את זיכרון ילדותו מבית הכנסת בעיירה בוצ'אץ' בצבעים הרומנטיים ביותר שאפשר. "השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם", הוא פותח את ההקדמה השנייה לספר, "ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות".

התיאור ממשיך, ואיתו ההשתוממות הקדושה של הילד שהיה ענגון (ונקרא אז עדיין שמואל יוסף טשאטשקעס) – רגש רליגיוזי ראשוני. אבל לאט לאט התפילה נפסקת ומשתהית, ועגנון הקטן פורץ בבכי. בזמן אמת אינו מגלה למבוגרים שסביבו את הסיבה לבכי, והיא מתבררת רק לקוראים, כעבור כ-50 שנה:

"אותה שעה שנפסקה התפילה, נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דווה לבי ועל זה געיתי בבכייה".

האנשים שנדמו לו לרגע כמלאכים התגלו כבני אדם, כאלה שעלולים להשתעמם מעט במהלך היום הקדוש. אומנם, כותב עגנון בהמשך, "יש אנשי דעת שאינם מסיחים דעתם אפילו שעה אחת מסגולת הימים, אבל מה יעשה האדם הפשוט שאין בו כוח לעמוד תמיד באותה מעלה שעומד עליה בשעה שהוא מתייחד עם קונו?".

ובכן, עגנון לא רק שואל, אלא גם עונה. כמו לסוחר יהודי ממולח, יש לו, לעגנון, את התרופה בכיס החולצה: הספר "ימים נוראים, אנתולוגיה" (או "שיר עלילה על חיבת הימים הנוראים", בשפתו של הסופר), המרכז מדרשים, אגדות וסיפורים על הזמן הקדוש, למען "יהא אדם קורא בספר בשעת ההפסקות, כלומר בין תפילה לתפילה, ומעורר את לבו". ולא, חלילה, יספור את הדפים במחזור הלוך ושוב או יקרא את הפרסומת לחופשה בעלוני בתי הכנסת. בימינו, אם לא היה איסור בשימוש בחשמל בחג, הרעיון של עגנון יכול היה להיות אפליקציה נהדרת לסמארטפון.

ג.

אבל האמת היא שהרעיון דווקא לא היה של ענגון עצמו, ובדומה לפרטים רבים אחרים בחייו (כמו למשל תאריך לידתו המומצא בט' באב, שלא היה נכון היסטורית אך עגנון דבוק בו בשל משמעותו הסימבולית), גם כאן ניכס הסופר הגדול את הבדיה וניסחהּ כסיפור יפה. הרעיון לאנתולוגיה היה של מנהל הוצאת "שוקן" בגרמניה בשנות ה-30, ד"ר משה שפיצר. עגנון, מצידו, התמסר לחלוטין לעריכת הספר במשך כשנתיים וחצי. הוא סקר כאלף ספרים וליקט מתוכם את החומרים הרבים לספר, ובתוך כך עיבד אותם לזמנו, השווה נוסחים, תרגם מארמית לעברית, התייעץ לגביהם עם רבו (הרב פרופ' שמואל ביאלובלוצקי) וחילק אותם לשלוש חטיבות: חטיבת ראש השנה, חטיבת "בין כסה לעשור" וחטיבת יום הכיפורים.

ימי המאורעות בארץ ישראל נכנסו גם הם אל הספר, ובהקדמה סיפר עגנון ש"פעמים הרבה בלילות אנוס הייתי להפסיק את עבודתי ולכבות את המנורה ולהשתטח על הרצפה מפני הסכנה, שיהיו כדורי הרובים נזרקים ומתעופפים ממש סמוך לביתי". המהדורה הראשונה של הספר ראתה אור לקראת ראש השנה ה' תרצ"ט (1938) וחולקה כשי לחג למנויי עיתון "הארץ" בידי המו"ל, פטרונו הכלכלי של המחבר, זלמן שוקן. הספר זכה כמעט מייד להכרה ונהפך לטקסט לגיטימי לעלעל בו בבתי הכנסת בזמן התפילה, גם במניינים מסורתיים.

עגנון, ממזר כתמיד, הצליח להגניב אל הספר גם ממשאלות ליבו ולהיכנס כשווה בין שווים בין ספרי הקודש. הוא צירף ל"ימים נוראים" כמה קטעים מתוך ספר קדמוני, לכאורה, ששמו "מדרש קול דודי". פרופ' גרשום שלום, גדול חוקרי הקבלה וחברו הטוב של עגנון, הגדיר את המעשה כחלק מ"חוש ההומור הסרקסטי קמעא" של עגנון והבהיר שמדובר בספר בדיוני, כך שהדרשות המובאות ממנו אינם אלא דרשותיו התורניות של עגנון עצמו

עד כמה היה חשוב לעגנון להיכנס אל בית הכנסת ניתן ללמוד גם מאנתולוגיות תורניות נוספות שערך, כמו הספר "אתם ראיתם" (על מתן תורה) וספרי סיפורי הבעל שם טוב. העיתונאי והסופר אדם ברוך סיפר לא פעם כיצד ניסה עגנון לדחוף את ספריו אל ספרייתו התורנית של סבו של ברוך, ראש ישיבת מאה שערים, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, במה שנדמה לעגנון כמקומו הלגיטימי בתוך הקנון התורני. על פי ברוך, לפחות במקרה של סבו הרב, הניסיון לא צלח. אגב, עגנון הצליח להיכנס לבית הכנסת דווקא מכיוון אחר, כאחד ממנסחי "התפילה לשלום המדינה", בצד הרבנים הראשיים דאז הרצוג ועוזיאל.

ד.

בשנים האחרונות נוספו אל "ימים נוראים" ספרים נוספים שביקשו להציע קריאה נוספת על התפילה המוכרת. המחזורים המפורשים והמתוקנים שערכו ד"ר דניאל גולדשמידט ופרופ' יונה פרנקל, ואפילו יוזמות כמו "תפילות שלנו" מבית "משיב הרוח", המאגדת תפילות חדשות לימיים הנוראים.

פופולרי מכולם הוא כנראה צמד המחזורים "ממך אליך", שערך המשורר יונדב קפלון. המחזורים הודפסו בעשרות אלפי עותקים כחלק מסדרת "עם הספר" של הוצאת "ידיעות אחרונות" ונהפכו לברירת המחדל של מתפללים רבים. בניגוד לעגנון, קפלון בחר להיצמד לטקסט המחזור, אך להקיף אותו בסיפורים ובפרשנויות שמרחיבים את היריעה. הוא גם בחר לצרף נוסף על המדרשים העתיקים, גם הוגים דתיים מודרניים, כמו הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ, ואף שירה עברית חדשה: מזלדה דרך אבות ישורון ועד דליה רביקוביץ.

הבעיה היחידה עם הספרים החדשים הללו היא שאחרי כמה שנים גם הטקסטים שלהם נהיים לשגורים, והרצון לספור דפים חוזר. ואולי כאן נמצא האתגר למו"ל המעודכן: יש עוד די מקום ודי מקורות לעוד הרבה מחזורים חדשים. לפני כמה שנים זרקתי גם אני קיסם למדורה הזאת: "דרושה חברה לתקופת החגים", אנתולוגיית סיפורים קצרים שערכתי לימי אלול-תשרי ופורסמה בהוצאת אינדיבוק. את הסיפור הפותח של הספר מתחיל הסופר יאיר אגמון בפרפרזה על הפתיחה המפורסמת של ענגון ב"ימיים נוראים", רק שאצל אגמון: “השמים היו עכורים וחשוכים וסמיכים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים”.