שירה עברית

|

ראש השנה

הלב מבין, הלב מדבר

אלעד בר-נוי כותב על אמיר גלבע

במילים שלו הוא בורא עולם. צילום: shutterstock

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר

אמיר גלבֹּע

אֲנִי מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ הַלֵּב סִדּוּר

קְרוּעַ שׁוּלַיִם וְכָל הַמִּלִּים הַחֲסֵרוֹת אֲנִי

רוֹאָן מִתְעוֹפְפוֹת כְּבָר זְמַן רָב מִתְעוֹפְפוֹת

וּמְבַקְּשׁוֹת מָנוֹחַ לְכַף הָרֶגֶל אֵיךְ

אָבִיא לָהֶן מָזוֹר וְלֵב

סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם

אָזֵל וְעָרֹם

 

(מתוך "אמיר גלבע – כל השירים" כרך ב', הקיבוץ המאוחד 1994)

 

 

הוא עומד בכניסה לבית הכנסת ואינו יודע איזה ספר לקחת מהספרייה. לא איפה לשבת, לא איך להתפלל. הכיפה הלבנה והמבריקה שנתן לו הגבאי מזדקרת על הראש, היא לא יושבת טוב, הקעקוע מבצבץ מהשרוול, כף הרגל מטופפת על רצפת הלבד האדומה של בית הכנסת, חסרת מנוח. 

אמיר גלבע כותב תפילה חילונית. שלושים ואחת מילים יוצאות מן הגוף, מן הלב, נקרעות מתוכו, לא מתארגנות, לא מתנסחות, לא נפסקות, חוזרות על עצמן כמו מנטרה, מסמנות בחול את קווי המתאר של המילים הנעדרות, את התהום של כל מה שלא נאמר, של כל מה שלא מצליח להיאמר. אבל הוא ממשיך להתפלל.

הלב והסידור חד הם. אין בו סדר, קטוע, פרגמנטרי, מפורק, הוא עשוי מתנועות מבוהלות, משוליים מפוררים, אף פעם לא רצוף, אף פעם לא ברור, אף פעם לא חד-משמעי. אביתר בנאי שר על זה ב"פקק תנועה" – על הרצון לדייק במילים, ועל האור הגדול שבוקע דווקא משברון הלב: 

 

"הלב מבין, הלב מדבר 

הלב שומע, הלב יודע, הלב הולך 

הלב עומד, הלב נופל 

הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם."

 

אבל ללב של אמיר גלבע אין מזור, אין נחמה, אין בו אפילו את הקוהרנטיות של הלב השבור. הזעקה שלו מגיעה ממקום קמאי הרבה יותר, של אותו צדיק כפרי שמגיע לבית הכנסת של הבעש"ט וחילל בחליל, וחילל את היכל הקדוש, כי הזעקה שבו הייתה צריכה להישמע. אותה זעקה של מי שאינו בטוח שיש מי שמקשיב. של אותו אדם שמתמלא אימה מול הרעם שמשתבר מעליו בשמיים וכדי להפיג אותה מחקה את קולו בעצמו, רועם את נהמת הלב מול איתני הטבע, לא כדי שמישהו ישמע, אלא כדי לשמוע את קולו. לזכור שהוא קיים. 

ג'וני מיטשל שרה ב"The Same Situation" על תחושה קיומית שלה, שהיא איננה, שהיא מביטה במראה ולא רואה דבר, ששום דבר לא אמיתי, לא היא ולא האל. ובכל זאת, היא נושאת תפילה:

"Still I sent up my prayer

Wondering where it had to go

With heaven full of astronauts

And the Lord on death row […]"

 

היא איננה יודעת לאן התפילה הזאת הולכת, אם תצליח לחצות את השמיים כבושי האדם, אם יש לה בכלל נמען. אבל ג'וני רוצה להישמע, היא צריכה להישמע, היא צריכה לשמוע את התפילה שלה.

תפילת היחיד של אמיר גלבע מתמעטת בשיר, הולכת ונפרמת עם כל שורה, מתרוקנת. אבל כמו שהיא נגמרת, כך היא מתחילה מחדש שוב בשורה הראשונה, ממשיכה להתקיים, להישמע, להתכוון. הבירור שהוא עושה דרך הלב-סידור הוא לאו דווקא מול היושב במרומים, אלא מול עצמו. ואולי משבר האמונה החריף ביותר שחווה האדם הוא מול נפשו שלו, כשהוא לא בטוח שהוא ישנו, כשהוא שוכח. ויידע לו האדם שגם אם לפעמים הוא נאבק מול בורא עולם, גם אם הוא הולך ומתמעט ושוכח, במילים שלו הוא בורא את עצמו, במילים שלו הוא בורא עולם.

אלעד בר-נוי הוא כתב ומבקר ספרות ב"ידיעות אחרונות", עורך ומגיש ב"כאן תרבות".

 

אמיר גלבע. צילום: באדיבות מכון גנזים - אגודת הסופרים

דילוג לתוכן