מסדרון לשינוי

אחד הרגעים שהכי מרגשים אותי בתפילות השבת חל רק פעם אחת בחודש, בשבת מברכים, שבה מכריזים על החודש הבא. שליח הציבור עומד מול הארון עם ספר התורה בזרועותיו, מכריז על מועד ראש החודש ומבקש ברכה לחודש החדש. במקור נועד מנהג זה להודיע לציבור על מועד ראש החודש, אבל הוא ניצוק בתפילה זכה ובנעימה הנוגעת אל הלב, שבה מבקשים על החודש: "יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקום שֶׁהֵם. לְטובָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂון וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה טובָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום, לִשְׁמוּעות טובות. וְלִבְשׂורות טוֹבוֹת (בחורף: וְלִגְשָׁמִים בְּעִתָּם) וְלִרְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְלִגְאוּלָה קְרובָה וְנאמַר אָמֵן". כך נוהגים באחד-עשר חודשי השנה, אבל דווקא לפני חודש תשרי אין מכריזים ואין מברכים אותו.

העובדה שלאורך הדורות לא צוין ראש חודש תשרי ושהוא לא זכה לברכת החודש מעניינת על רקע ההוראה המקראית שדרשה לקיים "יום תרועה" בא' בתשרי ולהביא את קורבנותיו בצד קורבנות ראש החודש של החודש השביעי (במדבר כ"ט, א'-ו'). האם ראש חודש לא צוין בראש השנה כי יש סתירה בין השניים, או שמא דווקא משום שיש התאמה באופיים וראש השנה החגיגי "בולע" כביכול את ראש החודש הקטן ממנו?

לערבב את השטן

לאורך הדורות ניתנו טעמים אחדים לכך שנגרע חלקו של חודש תשרי. ראשית נטען שהכול יודעים מתי יחול ראש השנה, ולכן אין צורך להודיע על כך. הסבר נוסף היה שאת כל החודשים אנו מברכים, אך הקב"ה הוא זה שמברך את ראש השנה. אבל יש גם הסבר אחר והוא שאין מברכים את תשרי כדי "לערבב את השטן", כלומר, לבלבל אותו. את הפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פ"ד, ד') הבין מחבר בעל ה"מגן אברהם" כקריאה לכיסוי החודש ולהסתרתו מפני השטן, לבל יקטרג ויזיק (או"ח, תי"ז).

הקריאה "לערבב את השטן" בראש השנה נמצאת כבר בתלמוד, שם היא מופיעה בהקשר של התקיעה בשופר: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים? – כדי לערבב את השטן" (בבלי ראש השנה ט"ז, ע"א-ע"ב). הכוונה היא, כמובן, לכפל התקיעות בשופר. באיזה אופן הכפילות הזאת מערבבת את השטן? אולי כי היא מבלבלת אותו בעניינן של התקיעות ואולי כי היא מראה לו, כפי שטוענים בעלי התוספות, את חיבתם של בני ישראל למצוות.

עוני מקודש

ראש השנה הוא רגע חגיגי, שבו אנו מסמנים סיום והתחלה. זהו רגע מעבר, רגע סִפִּי (לימינלי), שבו אנחנו כבר לא בשנה שהייתה, אבל עוד לא ממש בשנה שמתחילה עתה, ובה בשעה אנחנו בשתיהן. טיבם של רגעים סִפיים הוא שהם מעוררים חרדות, וחרדות כאלה מבקשות להן מרפא. ועל כך אמרו חז"ל: "שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה" (בראשית רבה צ"א, י"ב). שאלת מקומו של השטן ביהדות היא שאלה נכבדת, שלא נוכל להידרש לה כאן. אבל מעניין לציין שמצבי מעבר מעלים, מעצם טיבם, חרדות ופחדים מפני הבלתי-ידוע. חרדות אלה מִתָרגמות לא אחת כפחד מפני השטן או כוחות דמוניים אחרים ולצורך בהגנה מפניהם.

הדבר בולט במיוחד בטקסי חיים: שבירת הכוס בחתונה, לדוגמה, אומנם מזוהה בדרך כלל עם האבל על חורבן בית המקדש, אבל זהו הסבר מאוחר מאוד (שניתן לראשונה במאה הי"ג באשכנז על ידי המהר"ם מרוטנברג). טעם מוקדם יותר לכך הוא הרצון להגנה מפני כוחות רעים. וכך מסביר טעם קדום זה רבי אליעזר הורוויץ: "כלל דבריו, במי שעולה למעלה ולגדולה אז מתגרה בו השטן ועולה ומקטרג… תיקנו לשבור הכוס בשעת חופה פירוש כדי לתת למידת הדין חלקו" (שני לוחות הברית, שופטים, עמ' שעה).

אכן, מעברים מעוררים אי-שקט ולעיתים חרדות, אבל צפונות בהם גם הזדמנויות מיוחדות לתיקון. כשנעבור במסדרון שבין "תכלה שנה וקללותיה" אל אולם "תחל שנה וברכותיה", נזכור שבמעבר יש ברכה ואפשרויות. האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (1920–1983), שחקר טקסי מעבר בתרבויות שונות, קבע שמי שחווה אותם נמצא במצב שאותו הוא כינה "עוני מקודש", שבו הוא בבחינת חומר הִיוּלי שאיבד את צורתו הישנה אך עדיין לא רכש צורה חדשה. למצב זה, קבע טרנר, יש פונקציה תרבותית חשובה: האדם, המופקע מן הזרימה הרציפה של חייו עד כה, מקבל הזדמנות לבחון את מציאות חייו, שאותה הוא לוקח כמובנת מאליה. זהו פרק זמן מובחן המיועד לרפלקסיה ולחשיבה יצירתית.