שפת סימנים מבורכת

חוויות ילדות מוקדמת: הנרות דולקים, ואנחנו מסבים לשולחן החג היפה. סבי, עיניו רושפות, נוטל תמר בידו ומברך בהדגשה יתרה "שֶׁיִּתַּמּוּ כָּל אוֹיְבֶינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ". לא הבנתי מה זה "שֶׁיִּתַּמּוּ" ומדוע מבקשים את רעתנו, אבל היה לי ברור שמדובר ברגע דרמטי וחשוב ביותר.

הבקשות והייחולים לשנה החדשה מקבלים צורות רבות, אחד מהמסתוריים שבהם הוא טקס ה"סימנים" או ה"יהי רצונים", שמתקיים בערב החג. המנהג הוא לברך ברכות מיוחדות על מאכלים מסוימים, ואז לאכול אותם המאכלים. הברכות נאמרות בעיקר על מאכלים מתוקים ונגזרות מצורתם.

כבר במקרא ניתנת הוראה לאכול בראש השנה מאכלים מתוקים וערבֵים, אם כי שם אכילתם אינה מלווה בברכות: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה, ח', 10). בלי קשר לפסוק, ובהקשר בלתי צפוי למדי, מובאת בתלמוד המלצה של האמורא אביי לגבי מאכלים שיש לאכול בראש השנה:

אמר אביי: השתא דאמרת 'סימנא – מילתא היא' יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא (=עכשיו שאתה אומר 'סימן – דבר הוא', לעולם יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה): קרא (=דלעת) ורוביא כרתי (=כרישה) סילקא (=סלק) ותמרי (=תמרים). (בבלי כריתות ו, ע"א)

ההמלצה של אביי באה במסגרת עצות לפענוח העתיד על ידי סימנים מסוימים: הראשונה מובאת מפי רבי אמי, האומר שאם אדם רוצה לדעת אם יחיה במשך השנה ולא ימות בה, עליו להדליק נר בעשרת ימי תשובה. אם האור "נמשך", יידע שתעלה לו השנה והוא יחיה לכל אורכה. הצעה אחרת ניתנת בסוגיה למי שרוצה לבדוק אם יצליח בעסקיו. עליו לגדל תרנגול ולראות מה יעלה בגורלו: אם ישמין ויתייפה, סימן הוא שעסקיו יצליחו. מי שרוצה לדעת לפני צאתו למסע אם יחזור בשלום, ייכנס לבית אפל ויחפש את בבואתו (צִלו), אם יראה אותה, יידע שישוב בשלום לביתו. כאן מוסיפה הגמרא אזהרה שלא לעשות כן, "דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה" (=שמא תחלש דעתו ויירע מזלו). ועתה מגיעה ההנהגה של אביי, שציטטתי לעיל, בדבר הסימנים של ראש השנה.

סימנים לבאות?

האם מכך נוכל ללמוד שגם לסימנים של ראש השנה יש, או לפחות מלכתחילה היתה, משמעות מאגית? האם באמצעות אכילתם נוכל לפענח את העתיד או אולי אף להשפיע עליו? המימרה הקצרה על סימני החג אינה מאפשרת ללמוד אם האכילה היא זו שיוצרת את הברכה או שהמשמע שלה הוא סימבולי וחינוכי. במקום אחר בתלמוד (הוריות יב, ע"א) מובאת המימרה של אביי בשינוי קטן אבל רב משמעות. במקום לאכול את הסימנים, אדם צריך לראות אותם! ההבדל בין שתי הגירסאות מרתק – אין דומה ראייתו של דבר, מחשבה על צורתו, טעמו או מצלול שמו לטעימתו ממש, לבליעתו ולהפיכתו למעשה לחלק מהגוף של מי שצרך אותו. האכילה משלבת את החושים השונים – ראייה, מישוש, הרחה וכמובן טעימה.

התלמוד אינו מציין ברכות שצריכות להיאמר בהקשר של הסימנים; על אלה אנו שומעים מאוחר יותר בספרות הגאונים והראשונים. מה משמעותם של הסימנים? האם יש כאן ניסיון להשפיע על המציאות באמצעים מאגיים? רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה ה-14-13) התנגד לעמדה הזו:

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנַחַשׁ ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת – קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה (כריתות יב, ע"א)

המאירי בחר להדגיש את הצדדים החינוכיים של אכילת הסימנים. לדידו, הברכות באות כדי להמיר התייחסות לא ראויה אליהם כאל נחש, וכדי להפוך את האכילה המיוחדת למעשה שבקדושה.

בעדות ישראל השונות התקבלו מנהגים שונים לגבי מאכלים בערב ראש השנה; אלה מרבים ואלה ממעיטים. ואף לשונות הבקשות של הסימנים שונות מעט מעדה לעדה. מעניין רק לציין שהסימנים המוכרים והנפוצים ביותר – אכילת תפוח בדבש, רימון וראש של דג או כבש – אינם מצוינים בתלמוד ונוספו מאוחר יותר בספרות הגאונים והראשונים. רבי יוסף קארו נתן למנהג אופי של קבע, הכולל אמירת ברכות או ייחולים, באומרו:

יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר:  'יהי רצון שירבו זכיותינו';  כרתי – 'יכרתו שונאי ה"; סלקא – 'יסתלקו אויבינו'; תמרי – 'יתמו שונאי ה"; קרא – 'יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו'. אוכלים ראש כבש לומר: 'נהיה לראש ולא לזנב', וזכר לאילו של יצחק (שולחן ערוך, אורח חיים תקפג, א-ב)

הרמ"א (רבי משה איסרליש) הוסיף בהגהותיו לשולחן ערוך את המנהג האשכנזי:

הגה: ויש נוהגין  לאכול  תפוח מתוק בדבש, ואומרים: 'תתחדש עלינו שנה מתוקה', וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: 'נרבה זכיות כרמון'; ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה.

נוסף על המאכלים המומלצים לאכילה בראש השנה, המקורות מציינים מאכלים שאינם רצוים ביום זה. הרמ"א ממליץ לא לאכול אגוזים מפני שאגוז בגימטריה הוא חטא (אם לא מונים את האל"ף…). וכבר הגאונים הורו לא לאכול בשר המבושל בחומץ.

אחות קטנה וברכה גדולה

את תפילות הימים הנוראים בקהילות עדות המזרח פותח הפיוט "אחות קטנה" של רבי אברהם גירונדי (ספרד, המאה ה-13). חשיבותו של הפיוט הזה נובעת גם מכך שמילותיו הן המילים הראשונות הנאמרות בשנה החדשה. כל אחד מבתיו של "אחות קטנה" מסתיים באיחול "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ", המבוסס על האמור בתלמוד (מגילה לא, ע"ב), ואילו הבית האחרון של הפיוט מסתיים בייחול "תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ". הפיוט הזה מלמד אותנו על הציפייה שעם השנה ההולכת ונמוגה עם החשכה, ייכלו גם "קללותיה" וכתמיה. רק אחרי שמצליחים להיפרד מן השנה שעברה, ניתן לקבל את פניה של השנה ולייחל לברכותיה.

והנה אנחנו רואים שלמעשה, רוב הברכות הפותחות את השנה החדשה אינן אלא קללות או בקשות לביטול של קללות. היטב זכור לי כיצד כאשר גדלתי מעט, תהיתי על הסתירה בין מתיקותו של התמר ובין הבקשה לקצם של אויבינו ועל המתח בין טעמה המופלא של קציצת הכרישה של דודתי ובין הבקשה: "יְהִי רָצוֹן… שֶׁיִּכָּרְתוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ".

האם טובתנו קשורה בהכרח ברעתם של אחרים? האם כדי להיות מבורכים, מישהו אחר חייב להיות מקולל? ייתכן שבעולמנו הבלתי מושלם כך הדבר, לפחות בהקשרים מסוימים, אבל האם באמת עלינו לקלל כדי להרגיש מבורכים? האם עם פרוס השנה החדשה נצליח לייחל לטוב בלי שיהיה קשור ברעתם של אחרים? האם נוכל להתמקד במתיקותו של התמר ולאחל שהמתיקות הזו תשרה בחיינו בשנה החדשה?

אולי עלינו לחשוב על עדכונן של הברכות? הרי אין מדובר במטבע הברכה המסורתית ("ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם…") אלא בייחול, בתחינה שאינה בנויה במבנה פורמלי ומחייב, ולכן יכולה לפשוט וללבוש צורות חדשות. האם נוכל לברך כדוגמת ההצעות הבאות?

על התמר: "יהי רצון… שתמתק עלינו השנה החדשה כתמר"

על הקרא: "יהי רצון… שניקָרא ונענה, נענה ונקְרא"

על הכרתי: "יהי רצון… שנכיר ונדע שלא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת" (על פי תפילתו של רבי נחמן מברסלב)

ואולי נוכל להוסיף ברכות וייחולים ככל העולה על דעתנו הטובה, לדוגמה:

על מים: "יהי רצון… שתהיה זו שנה גשומה וברוכה"

על מלפפון: "יהי רצון… שנהיה מלופפים במעשים טובים ובמצוות"

על ענבה ותאנה: "יהי רצון… שנזכה לשבת איש תחת גפנו, אישה תחת תאנתה"

על טחינה: "יהי רצון… שתשמע קול תחינתנו"

ומה נברך על עגבניה, חסה, גבינה,  בוטנים, גרעינים, ביצה, גלידה או עוגה?…

שולחן החג יכול להפוך בדרך זו לסדנה יצירתית, שחיוכים וייחולי הלב משמשים בה אלה לצדם של אלה.

שנה טובה ומבורכת!