תן לי סימן

מוזר לפתוח בקללות את חגיגות השנה החדשה. מוזר, אבל נדמה שאין ישראלי שאינו מכיר את הסיטואציה: דווקא בימים שבהם הלב פתוח ותקוות נאספות, ארוחת ראש השנה וסדר ה"סימנים" מביאים אל השולחן לא מעט אנרגיות שליליות. כך התמר הוא הזדמנות לייחל בקול "שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", ואילו הסלק והכרת (כרישה) הם צידוק לבקש את הסתלקותם וכריתתם. "אני זוכרת את סבא שלי, השופט מורנו לוי, ספרדי טהור ואיש ירושלים, מחזיק תמר ביד ואומר בקול רועם 'שייתמו כל אויבינו ומבקשי רעתנו'", משחזרת דליה מרקס, רבה ופרופסור לליטורגיה (תפילה) בהיברו יוניון קולג'.

"בתור ילדה קטנה, בכלל לא הבנתי מי ייתמו, מה ייתמו ולמה מבקשים את רעתי, אבל הייתה תחושה ברורה שזה רגע דרמטי וחשוב מאוד", היא נזכרת, "אני חושבת שזו שאלה מעניינת – למה כששמחים על משהו, אנו מרגישים גם צורך לקלל. האם הברכה בעולם מוגבלת, ואנחנו צריכים לקחת אותה אלינו על חשבון אחרים? כלומר, לקללות יש תפקיד פסיכולוגי ותרבותי ברור. אפשר להבין את הצורך לקלל, לא כל שכן אצל יהודים, שבתקופות רבות במשך ההיסטוריה היו שרויים במצב פגיע וחסר הגנה. אבל האם גם כיום אנחנו חשים כה פגיעים שאנו זקוקים לשפה המבקשת את רעתם של אחרים? אולי בפתח השנה החדשה, המשימה העומדת לפתחנו היא דווקא להרבות את השפע בעולם – ולא אחד על חשבון האחר? בבית שלי אנחנו מנסים להמיר את הברכות המקללות בברכות שמחות. הטוב שלנו לא מצריך שלאחר יהיה רע, נכון? אדרבא, שכולם יהיו שמחים".

מרקס אינה מסתפקת בהמלצה כללית, אלא מספקת אלטרנטיבות. ספרה "בזמן: מסע בלוח השנה היהודי-ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא אלבום שמח, עשיר ורבגוני המציע מבט אחר על החגים ועל הטקסיות שקשורה בהם. מצוטטים בו פיוטים במרוקאית בצד שירי יידיש, ומשוררי "ערס פואטיקה" חולקים דפים עם הרליגיוזיות של אנשי "משיב הרוח". בין היתר, מרקס משלבת בו גרסאות אופטימיות יותר לברכות המוכרות. "על הקרא (דלעת, א"ח) למשל אפשר לברך 'שניקָרא ונענה, נענה ונקְרא'", היא מציעה, "נוכל אולי גם להוסיף ברכות וייחולים על מאכלים נוספים ככל העולה על דעתנו הטובה, לדוגמה – לברך על גביע מים חיים 'שתהיה זו שנה גשומה וברוכה', או על גלידה: 'שיגלידו כל פצעינו הפיזיים והרוחניים, ותעלה ארוכה (וארוחה) לכולנו'".

השף שמיל הולנד, מומחה לתרבות קולינרית ולמטבח היהודי, מבקש דווקא לסנגר על הטקס המסורתי. "אף שהאוזניים והעיניים שלנו נמשכות יותר לדברים השליליים, יש שם לא מעט ברכות אופטימיות", הוא מציין, "'ירבו זכויותינו כרימון' זה לא שלילי, וגם 'שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כתפוח בדבש'. חלק מהברכות הן פוזיטיביות באופן נגטיבי, למשל 'שייתמו חטאים מן הארץ'. זה אמנם ייחול נגטיבי, אבל הוא חיובי. לאו דווקא להשמיד להרוג ולחסל, אלא שייעלם הרוע".

דיאטת תשרי

הבדיחה העממית גורסת שניתן לסכם את כל חגי ישראל במשפט אחד: "הם ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל". כפי שמציינת הרבָּה מרקס, לבדיחה הזאת יש גם גרסה אפלה יותר: "הם ניסו להרוג אותנו, הם הצליחו, בואו נצום". אז חגיגות ראש השנה היהודי, אמנם, אינן קשורות לניצחונו (או לתבוסתו) של שום אויב אכזר, אבל גם בהן שמור לאוכל תפקיד דומיננטי – ותעיד על כך הפופולריות הגואה של קבוצות דיאטה שונות בתום חגי תשרי. "אוכל תופס מקום מרכזי לא רק במסגרת החגים היהודיים, אלא במסגרת כל חג בכל מקום בעולם", אומר השף הולנד, "האכילה היא שחקנית מרכזית בנקודות ציון שאינן קשורות רק למעגל השנה, אלא למעגל החיים בכלל. כשאדם נולד – אוכלים, כשאדם מת – אוכלים גם כן, וכנ"ל בטקסי התבגרות בכל תרבות בכל העולם. אותו דבר בתחילת השנה, כשאנחנו חוגגים את פתיחת המחזור החדש". 

כך, למשל, נהגו הקֶלטים למסמר לפתחי הבתים שלהם עוגות ומיני מאפים כסימן למזל; במדינות הבלקן מכניסים לתנור עוגות שבתוכן טמונים מטבעות זהב וכסף, אשר מבטיחים שנה מוצלחת לסועד שבחלקו תיפול הפרוסה עם המטבע; במסגרת חגיגות ראש השנה הסיני מככבים ברווזים ועופות אחרים על השולחן המזרח-אסייתי. "אצל הסלאבים יש ביצי יען ועוגת גבינה מיוחדת, וכמעט לכל מדינה יש מאכלי New year מובהקים משלה, בהתאם לעונת השנה שבה חל החג", מסביר הולנד, "מדובר בסממן טבעי כי אוכל הוא משמח, כי הוא מנחם וכי הוא הדבר הראשון והנגיש ביותר שמלווה כל דבר, כל שינוי".

אך כמו בהיבטים רבים בחיי היומיום, נראה שהיהדות מצמידה אקסטרה מטען ערכי גם לזלילה של ראש השנה. "ההיבט הקולינרי בראש השנה גדול יותר מאשר במועדים אחרים, בגלל הברכות שמתלוות לאכילת ה'סימנים'", מציינת מרקס, "האכילה משלבת את החושים השונים: ראייה, מישוש, ריח וכמובן טעם, ו'מחייבת' את האדם להשתלב ולהתערבב בסימן. היא כמו הופכת את הסימן לעובדה מוצקה, לחלק מן הגוף; מן המציאות למשהו שהוא מעבר למילים. הברכות שמלוות את האוכל נעשות חלק מהווייתנו, ממי שאנחנו, בלי הפרדה – בשונה מברכה ליטורגית (ברכה פולחנית "רגילה", כמו הברכות שבתפילה – א"ח). לכן הברכות האלו הן רבות משמעות כל כך".

אגוז בגימטריה זה חטא

אז מתי ואיפה נולד המנהג להעביר את תקווֹת השנה החדשה דרך הקיבה? לפי השף הולנד, האחראי למסורת הקולינרית הזאת הוא הנביא התנ"כי נחמיה, שאחראי לאחת ההנחיות הנחמדות ביותר שיכול מנהיג להורות לעמו: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". "עם ישראל חזר מגלות בבל ולא ידע איך לחגוג את ראש השנה ואיך להתמודד עם היום הזה", מסביר הולנד, "לאחר מכן הגמרא פירטה את הסימנים הספציפיים שאיתם ראוי לחגוג את היום. המאכלים השתנו מאזור לאזור, בהתאם לעונות השנה ולמצאי שהיה בכל מקום. יש מאכלים שהיו רלוונטיים למזרח התיכון, כמו תמרים ודלעת, ובמקומות אחרים פיתחו מאכלים אלטרנטיביים בהתאמה לאקלים. במזרח אירופה אכלו ראש של דג, ואילו במקומות רבים במזרח התיכון אכלו ראש של כבש, כי דגים לא ממש נחשבו כאן לחגיגה".

את התפקיד ההיסטורי של עיצוב תפריט החג לקח על עצמו אביי, ראש ישיבת פומבדיתא בבבל במאה הרביעית, שגילה ככל הנראה עניין מסוים בגסטרונומיה. "הבקשות והייחולים לשנה החדשה מקבלים בראש השנה צורות רבות, ואחת המסתוריות שבהם היא סעודת ה'סימנים' או ה'יהי רָצוֹנִים' בערב החג", סוברת מרקס, "במסכת כריתות אביי מלמד אותנו שלסימן יש משמעות וחשיבות, וממליץ: 'לעולם יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה: דלעת ורוביא (סוג של שעועית), כרישה, סלק ותמרים", היא מצטטת בתרגום לעברית מהמקור הארמי.

"האם מההקשר של הסימנים נוכל ללמוד שגם לסימנים של ראש השנה יש – או לפחות היתה – בימים עברו משמעות מאגית? האם באמצעות אכילתם נוכל לפענח את העתיד או אולי אף להשפיע עליו? המימרא הקצרה של אביי על סימני החג אינה מאפשרת ללמוד אם האכילה היא זו שיוצרת את הברכה, או שעֶרכהּ הוא סמלי וחינוכי", היא מציינת, "אבל במקום אחר בתלמוד (הוריות יב, ע"א) מובאת המימרא של אביי בשינוי קטן אבל רב משמעות – במקום לאכול את הסימנים, על האדם לראותם! ההבדל בין שתי הגרסאות מרתק – אין דומה ראייתו של דבר, מחשבה על צורתו, טעמו או מצלול שמו, לטעימתו ממש, לבליעתו ולהפיכתו למעשה לחלק מהגוף של מי שצרך אותו". 

חוץ מרשימת קניות מפורטת, במקורות מוזכרים גם מיני מאכלים שעדיף שלא לכלול בסל הקנייה שלכם בשופרסל. "הרמ"א ממליץ לא לאכול אגוזים, מפני שאגוז בגימטריה הוא חטא – אם לא מונים את הא', כמנהג הכתיב הארצישראלי", מעירה מרקס, "וכבר הגאונים הורו שלא לאכול בשר המבושל בחומץ. אמנם בתפוצות השונות השתרשו מאכלים שונים, אבל הרעיון בכל המקומות הוא דומה: לקחת דברים מתוקים, כאלו שגדלים מהר – עניין של צמיחה ושל פוריות – ודברים שבשם שלהם יש איזושהי סמליות". 

ולסיום, נימה אישית. מדי קיץ, לקראת ראש השנה נחרדתי לראות את אמי מתעסקת בראש של כבש שהונח אחר כבוד על השיש, על עיניו ועל שיניו. ניצלתי את ההזדמנות לברר עם שני המרואיינים הנכבדים אילו אופציות משאירה את המסורת לטבעוניים שבינינו. "בפירוש שנכתב בפולין על שולחן ערוך, נכתב שאפשר לכלול כל ירק וכל פרי בסעודת הסימנים", מספר הולנד, "כל עוד המצלול שלו מזכיר את הברכה שנאמרת, הכול פתוח. כבר שמעתי אמריקאים שמברכים על סלרי שתגדל להם המשכורת (salary)".

"אני צמחונית, לא בקטע של דגים, אז אנחנו מעצבים ראש של דג מטופו", צוחקת מרקס, "'מה טופו אוהליך יעקב', מה שנקרא".