נס תשעה באב

אוגוסט 2009, חצות. חלקיק הזמן החמקמק שמפריד-מחבר בין השמונה באב ליום שאחריו, תשעה באב. המחר נהפך להיום. בעוד 18 שעות אני אמורה להנחות בבית אבי חי דיון על שנאה במעגליה. שנאה שבגללה חרב הבית, שנאה שנובטת אצל אימא-אבא ומובילה לגירושים. כבר שלחתי את דברי הפתיחה לשותפי להנחיה וגם לעצמי. למה אני שולחת לעצמי רצף של מילים שכתבתי בעצמי? מישהו יגנוב לי את צירופי ההברות באישון לילה?

3:00 לפנות בוקר. רעש מוזר. ליידי החתולה בוודאי מכרסמת משהו שאסור לה לכרסם. עוד פצפוץ משונה הולך ומתגבר באוזניים. יום ארוך מחכה לי. בוודאי רק חלמתי את הרעש המעצבן. אני מתכרבלת בשמיכה, מתחפרת בכרית, לא רוצה לרדת מהמיטה, פוקחת עיניים. אני מבחינה שהמקום הקבוע של ליידי לרגלי המיטה ריק. נדמה שערפל דק מכסה את שדה הראייה שלי. טוב, ברור, לא הרכבתי משקפיים.

אילו נשארתם עוד 30 שניות, רק 30 שניות נוספות, העשן היה חונק אתכם".

 עכשיו גם התתרנות המסוימת שלי מובסת מול הריח. מדגדג בנחיריים, ממלא את החלל. אולי שכחתי לכבות את הטוסטר? אגלוש מהמיטה, אכבה מיד ואחביא את הפשלה עמוק ביני לביני. לא, הטוסטר כבוי. שום מכשיר חשמלי אחר לא דולק במטבח, אבל חדר העבודה זועק "אש!". להבות אדומות אוחזות בשטיח, זכוכיות החלון מתחילות להתנפץ, עשן סמיך מכסה את המחשב, את הספרים ואת הקלסרים. השיעול מתחיל להתגנב במעלה הגרון.

"מירון!", אני מתקרבת לפתח חדר השינה, לא מאמינה למילים הצפופות שיוצאות מפי שלי, "בוא, יש פה אש! בוא מהר!". מירון תמיד יודע מה לעשות; יודע לקבל את ההחלטה הנכונה. ומהר. מדשדש בכפכפים, מצלם את הבית במבט אחד מהיר, גם בתוך אישוניו משתקפת האימה. סורק בחטף את ציוד החירום בחדר המדרגות. לא שמיש. ממנו לא תבוא הישועה. קול צעקה רמה בוקע מפיו. מגיע לקצוות הדירה, מביס את רעש הזכוכיות המתנפצות. "ילדים! דחוף! לקום! אנחנו עוזבים את הבית. עכשיו!".

בשיעורי פסיכולוגיה למדתי פעם שגם בזמן השינה המוח שלנו מסנן ומסווג גירויים. לחישה של מילות אהבה מפרפרות או צעקה רמה על סכנה מבקיעות גם שינה עמוקה. המרצה לפסיכולוגיה צדק: בתוך חלקיקי שנייה מתייצבים הילדים ליד הדלת. כותונת קצרצרה, מכנסי בוקסר, עיניים טרוטות, תדהמה.

אני חוטפת בינתיים צרור מפתחות, פותחת לרווחה את דלת הכניסה. במעמקי הקופסה השחורה הפרטית שלי מאוחסן זיכרון מטלטל על משפחה אחת מגבעתיים שנספתה מכיוון שדלת הכניסה התנפחה לתוך המשקוף בעת דליקה.

"עוזבים", מודיע מירון בנחישות שאינה משאירה מילימטר אחד לפקפוק. "עוזבים, ומיד", הוא מחזק את הפקודה, "לא לוקחים שום דבר". לא להסתכל לאחור. להתרכז במשימה.

יורדים במדרגות. מקישים על כל הדלתות. בקומת הקרקע מתברר שרשת האינטרקום כבר קרסה.

מתחילים בסדרת טלפונים צפופה: להזעיק את מכבי האש, את הילדים שכבר אינם גרים בבית, לוודא שהשכנה האהובה, שלחמה במרד גטו ורשה, כבר נחלצה. חמש כבאיות דוהרות אל הרחוב הקטן. צינורות הקצף והמים שלהם מציפים את הבניין.

ב-7:30 בבוקר, כשראשוני המתפללים כבר צועדים בנעלי התעמלות לשטיבל "קוז'ניץ" הסמוך, מופיעים שניים מהכבאים. בזרועות של אחד מהם יושבת מפוחדת ורועדת ליידי החתולה. בפי השני יש מילות סיכום קצרות, שמאז מהדהדות שוב ושוב: "קרה לכם נס גדול. אילו נשארתם עוד 30 שניות, רק 30 שניות נוספות, העשן היה חונק אתכם". מתחבקים. דומעים. לא מאמינים.

אחרי שעה של שינה חטופה על ספה בדירה זרה, אני קונה בגדים חדשים, לבנים חדשים, מבקשת מצוות בית אבי חי שידפיסו למעני את מילות הפתיחה ששלחתי באישון לילה, מתאמת עם נהג המונית שיבוא לקחת אותי מחנות הנעליים. "אם דעתי תתבלבל לרגע בהנחיה של אירוע תשעה באב, אנא הבינו", אני מבקשת ממפיקת האירוע, "הבית שלי נחרב הלילה".

היום ברור לי שברגע הזה, תשעה באב 2009, נפתחו למעננו שערי השמים. אש גדולה יצאה, כילתה רהיטים ותמונות, בגדים וספרים, מחשבים ומזכרות. אפילו מאלבומי התמונות המשפחתיים נשארו רק שרידים מפויחים. אבל הנס היה עצום בהרבה ממכת האש. איש לא נספה, אף אחד לא נפצע. גם ליידי שרדה.